<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן תקל"ד</h1>
<h2>דף ד.</h2>
דכולי עלמא אין לוקין על לאו שבכללות. ואפי' לרבא דאמר בעלמא לוקין הכא מודה דהאי לאו לא דמי [להא] דכל אשר יצא מגפן היין דהתם לטפויי לאוין קא אתי. דהא כת' כל חלב וכל דם. ולא פי' אי זה חלב. ובא זה הפסוק לפרש דחלב שור וכבש קא אסר רחמנא. והיינו כמו לאו דשרצים דלא לקי ח' מלקיות אח' שרצים אם אכלן כולן (בהתראת) בהתראה אחת. ולא דמי לחרצנים וזג והדר כתב מכל אשר יעשה דהתם אכל חד מיחייב דכל חד וחד מיחד ליה לאויה ולא בא לפרש את הסתום. הרי תחילה פירש הכל. והדר כת' מכל אשר יעשה לר' אליעזר כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. אבל גבי שרצים בא לפרש את הסתום ולמעוטי מטומאת נחש וכיוצא בו. ר' ישמעאל דאמר לוקין משום דמייתרי ליה. וכן יש לפרש גבי מעשר דגן ותירוש ויצהר וכן גבי לחם קלי וכרמל דראשית קצירכם אמר רחמנא לא תאכלו וכתי' בלחם קלי וכרמל [להודיעך דבהני אסירי] ואי לאו דמייתרי אכילה. (רבה) [רבא] אמר אין לוקין על לאו שבכללות בעלמא הכא מודה. תדע דהא בנזיר פרכינן עליה דאביי ומהני לא פריך. והא דקרי ליה לאו שבכללות כלומר לאו שכולל כל דברים שחלב נוהג בהן. והא דאמרי' לוקה ג' אפי' בהתראה אחת ובאכילה אחת. דאי בג' התראות אפי' אחלב שור נמי חייב בג' כדאמרי' אל תשתה אל תשתה והוא שתה חייב על [כל] אחת ואחת. ועיקר לאו שבכללות דפליגי ביה אביי ורבא ה"פ. אמר רבא אכל נא לוקה שתים כו'. ואמר אביי אין לוקין על לאו שבכללות. (אלא) [ולא] לקי כי אם צלי אש. רבא אמר כי אם צלי אש מהדר לטפויי לאוין אנא ומבושל ולא לפסח חי וחמי טבריא ולא לבשעה שישנו בקום אכול צלי כדאמרי' בהמקבל משום הכי לוקין עליו ולא איצטריך אלא ללאוי דנא ומבושל. וראיה לדברי דתניא בברייתא לעיל נא ומבושל אמרתי לך ולא חי. ולא פריך מינה לרבא. והא נמי דקמתרץ רב אליבא דרב חסדא דאמר פסח שבישלו בחמי טבריא חייב הכי קאמר דהוי כמו לאו הבא מכלל עשה בעלמא ולא מלקות ועוד רבא דמתרץ בריית' דרב חסדא ומילתיה דרב חסדא מאי טעמא לא פרכינהו. ומה שפירש רבינו דסבר תנא דבריתא אין לוקין אין נר' לי חדא דליפרוך מינה (לרבה) [לרבא] כדפריך בנזיר ובתמורה ועו' בשילהי המקבל מוכיח דכי אם צלי אש לא אתי לטפויי לא חי ולא חמי טבריא ולא בשעה שישנו בקום אכול צלי. וכן פירש רבינו התם. ואי קאי התם כשפירשה בפסחים הוה הדר ביה וטעמא מרבינן מיניה חי וחמי טבריא משום דלא אפקיה בלשון לאו כמו נזיר דמכל אשר יעשה אלאו קאי ומרבינן מיניה עלין ולולבין לר' אליעזר ולרבנן כלל ופרט וכלל כדמפרש בג' מינין אסורין לנזיר. אבל האי דמי קצת ללאו הבא מכלל עשה. והיינו דאיצטריך לרבא ואביי לאיפלוגי בתרתי בזג וחרצן בנא ומבושל. דלא דמי. דכלל דזג וחרצן אתא לטפויי מילי אחריני אבל כלל דנא ומבושל לא מטפי מידי אחריני אלא לאו. ואביי סבר דלבשעה שישנו אתא כדמפרש בפרק המקבל. האי דמי הוא קצת ללאו הבא מכלל עשה. והיינו דאיצטריך לאביי ורבא לאיפלוגי בתרתי בזג וחרצן. ואיכא דאמר חדא מיהא לקי. ה"פ אי אתרו ביה משום לא תאכלו כי אם צלי אש לא יחול על לאו דנא. דכולי עלמא מיהא דאנא ומבושל לוקה שתים. וכן מוכיח בנזיר. ומה שפירש רבינו חדא מיהא לקי כגון מבשל בחמי טבריא לא נהירא לי. דא"כ ברייתא דלעיל אתיא דלא כחד דפטרא בכל מילי דלאו הוו נא ומבושל. ועוד מפני כמה טעמים (שפירש) [שפירשתי]. וכלל דמכל אשר יעשה היינו (דרבה) [דרבא] ואביי. רבא סבר לוקין על לאו שבכללות. אע"ג דמילי אחריני אתיא דהא אפקיה בלשון לאו כדפרישי'. ולא איצטריך ליה לרבא ייתורא גבי כי אם צלי אש וגבי ריחיים ורכב דכי נפש הוא חובל משום דלא מייתר ולא מיחייב ליה מלקות בהמקבל דהתם לא אפקינהו בלשון לאו אלא כעין לאו הבא מכלל עשה ואביי סבר אין לוקין על לאו שבכללות דלא שנא לאביי בין אפקיה ללשון לאו בין אפקיה ללשון דכי נפש הואיל ולאו קרא יתירא הוא אלא למילי אחריני אתי אין לוקין עליו וכלל דהמקריב אברי בעלי מומין דרבא אמר לוקה משום בל תקטיר (כו') [כולו] משום בל תקטיר מקצתו ואביי פליג עליה ואיתותב התם בפרק קמא דתמורה משום דלא דמי ההוא לאו שבכללות דזג וחרצן דהתם מפקינן מיניה מאשה לא תתנו מהם ובכלל הזה הלאו כולו ומקצתו כדמפרש התם קרי ליה כללות משום דבכלל וכו' ויש מקצתו והוי בכלל מאתים מנה. ומ"מ הלאו מפורש אכולו כדכת' ואשה לא תתנו ומקצתו כדכת' מהם. והכי דריש התם והיינו כמו כל חלב וכל דם לא תאכלו דמייחד לאו אחלב ולאו אדם. והוי כמו שכת' שני לאוין על דבר אחד ובדין איתותב דלאו שפיר קאמר. והא דאמרי' בסנהדרין פר' ד' מיתות דלאו דמגפף ומנשק וכו' וקרי ליה לאו שבכללות ואין לוקין עליו. והתם נמי אפי' רבא מודה דסבירא ליה לרבא דומיא דלאו דחסימה בענן במקצת וכי פריש קרא במאי מיירי אין לוקין עליו. כללות דידיה כגון זג וחרצן וכת' מכל אשר יעשה וגו' וקאי נמי אפירושא משום ייתורא כדפרישית. אבל לא תעבדם דמרבינן מיניה מגפף ומנשק כו' לשלא כדרכה ולא מייחד לאויה כלל דהא לא פריש קרא בהדיא בשלא כדרכה לשום עבודה אלא סתמא כתביה ודרשינן ליה שלא כדרכה ולא מייחד לאויה. תדע דמייתי ראייה מלא תאכלו על הדם לא מייחד לשום דבר אלא אמרי' מכדי קרא יתירא דכלל כל עבודות לשלא כדרכו בין למבוזין בין למכובדין. ולא פי' תחלה שום עבודה לשלא כדרכה בפירוש הילכך אפי' רבא לא מייחד לאו דתעבדם. ולאו דלא תאכלו כל נבילה ולאו דשרצים לא דמו דהתם פי' נבילה שרצים. אבל התם לא פירש כלל. והדברים ניכרים דאפי' אליבא דרבא קאתיא דבשילהי המקבל אמרי' לימא רב יהודה ורב הונא בפלוגתא (דרבה) [דרבא] ואביי קא מפלגי ומשני התם כו'. מכלל דכל היכא דלא אמר תלמודא הכי מסתבר דאליבא דתרוייהו קאתי. ומהאי טעמא דפרישי' שמעי' לאביי מאי איכא בין הני לאוי לכל איסורין שבתורה דמודי בהו. והא דאמרי' בפר' כל שעה כל שבקדש פסול דהוי לאו שבכללות דילמא ההיא אליבא דאביי אתיא ההיא שמעתא דאמר ליה רב פפא לאביי ואימא לייחודי לאוין כו' ולאביי פריך. ורב פפא כאביי סבירא ליה כדמוכח בג' מינים דשביש רב פפא לברייתא התם כי היכי דליהדר ביה רבא כדמוכח התם. ואם תמצא מקום בתלמוד דפריך כי האי גוונא אליבא דאביי פריך ליה וללישנא דאמר אפי' חדא נמי לא לקי. ואי נמי תמצא תלמודא דפריך לאיחייובי ללאו כדפריך באותו ואת בנו וללקי נמי משום מחוסר זמן דתניא שרוע וקלוט כו' לימד על כל הפסולין שבשור ובשה שהן בלא ירצה אליבא דרבא פריך. אי נמי אליבא דאביי ואלישנא (מיה') דחדא מיה' לקי והא דאמ' אביי אכל פוטיתא לוקה משום תלא"ם אע"ג דלאו סתימי כתיבי בין שרץ הארץ בין של מים לאו כללות הוא דהא בפירוש גילה הכתו' דבשרצים מיירי והוה כלאו דלא תאכלו כל נבילה דבין נבילת בהמה טהורה הכתו' מדבר דהא בפירוש גילה הכתו' דבנבילה מיירי והוויין כל הנך מייחד לאו דידהו כלאו דחסימה. לא דמי ללאו כל שבקודש פסול דאביי חשיב ליה לאו שבכללות אע"ג דגלי קרא דפסול בקודש מיירי לא דמי להנך דהתם כל נבילות כלל וכן כל השרצים כלל וכל חד מייחד לאוי כי הדרי אבל הכא דגלי בחטאת דפסולה בקודש ובשריפה וגבי שרוע וקלוט נמי דגלי בהו דהוו בלא ירצה כי הדרי כלל כל פסולי מוקדשין קדשי גבי שריפה ושאר פסולין בלא ירצה ההוא ודאי כללא מיקרי לאביי דלא מייחד גבי כלל כמו גבי הפרט וכן זג וחרצן וכן נא ומבושל היכא דבכלל ואח"כ פרט מיקרי כללות וקרי (לרבה) [לרבא] לאו דכללא אכללא ופרטא ולאביי אכללא לחודיה ולאו אפרטא. והאי פלוגתא דכל המנחות אתיא נמי הכי דאיפלגו רב' ואביי בעירובי שאור ועירובי דבש (דרבנן סברי) [דרבא סבר] דלוקין על לאו שבכללות דשאור ודבש בהדיא כתיבי והאי נמי לאו דלא תקטירו אכל שאור דרשי' מיני' עירוביו דכללא הוא דבין נתערב במים או ביין או בסלת חייב ופרט תחלה שאור ודבש לחוד וכלל כל עירוביו בבל תקטירו ואביי אמר אין לוקין כיון דפרט תחילה ואח"כ כלל לא מיחייב אכללא. והא דאיפלגו נמי בנא ומבושל דליכא אלא משום דלא מחייב (לרבה) [לרבא] אלא משום ייתורא דלא אפקיה קרא אלא מלשון לאו הבא מכלל עשה והכי קרי ליה ר"ח בפ' המקבל והאי דאיפלגו נמי בתמורה בהמקריב אברי בעלי מומין נקט לה. תדע דהא איתותב דלא דמי להנך משום דמילתא דפשיטא היא לא חש תלמוד להקשות והא פליגו בה חדא זימנא. כללא דמילתא היכא דסתם בחד איסור כגון חלב ומעשר ושרצים כי הדר מפרש באי זה חלב באי זה מעשר באי זה שרץ וכלל בחד לאו (רבה) [רבא] ואביי לדברי הכל אין לוקין עליו. (והיכי) [והיכא] דמפיק ליה כללא מלשון לאו כגון אשר יעשה מגפן היין וכגון כל שאור וכל דבש ומרבינן מיניה בההוא פליגי (דלרבה) [דלרבא] לוקין ולאביי אין לוקין הואיל ופרט באיסור אחד וכלל בשאר איסורין כגון [כל] שבקודש פסול דפרט בחטאת וכל דדמי ליה. והיכא דלא פריש שום איסור כגון לא תעבדם לשלא כדרכה וכגון לא תאכלו על הדם לדברי הכל אין לוקין דלא מייחד לאויה כלל. דלא דמי לא תעשה כל מלאכה דשבת ללא תאכלו כל נבילה ולאו דשרץ המים ודשרץ הארץ דהתם הזכיר שם האיסור ואכל מילתא ומילתא מייחד הלאו. ופי' פירכא חדא מיהא לקי היכי דמרבי כללא מידי אחרינא מוקמינן ליה אההוא ולקי. והיכא דלא מרבי אחרינא כגון גבי כי אם צלי אש מוקמינן ליה כגון דאתרו ביה משום לא תאכלו כי אם צלי אש לחודיה אבל היכא דחל אנא ומבושל לא אתי חייל ומבושל כדפרישית.
